ליקוטי מוהר"ן
וְדוֹאֵג, עַל־יְדֵי שֶׁלִּמּוּדוֹ הָיָה מִבְּחִינַת אֵלּוּ הַמּוֹתָרוֹת, בִּבְחִינַת הַנֶּאֱמָר בְּדוֹאֵג (שמואל־א כא): וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל נֶעֱצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דּוֹאֵג וְכוּ'. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: עוֹצֵר עַצְמוֹ וְכוּ' לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה; כִּי לִמּוּדוֹ הָיָה מִבְּחִינַת עֲצִירוּת, בְּחִינַת מוֹתָרוֹת, עַל יְדֵי זֶה, לֹא הָיָה מוֹצִיא מִלִּמּוּדוֹ מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת, רַק מִשְׁפָּט מְעֻקָּל. וְעַל־כֵּן הָיָה דָּן שֶׁאֵין דָּוִד רָאוּי לָבוֹא בְּקָהָל (יכמות עו:), וְזֶה הָיָה עַל־יְדֵי שֶׁלִּמּוּדוֹ הָיָה מִמּוֹתָרוֹת כַּנַּ"ל:
ערבי נחל
והנה דואג נקרא בפסוק (מלכים) (שמ"א כא, ח) אביר הרועים פירש"י ראש הסנהדרין, וקיימא לן (סנהדרין י"ח:) לא תענה על רב, ממילא כשלימד דואג חובה על דוד המלך ע"ה לומר שחייב מיתה ח"ו, ודאי הוכרחו כולם לומר כך, ואם כן ראו כולם לחובה, ואם כן היה זכאי היפך כוונת דואג, ולזאת התחכם דואג והתחיל למצוא עליו איזה זכות בכדי שלא יהיה כולם לחובה, אולם לא לימד את הזכות האמיתי עליו, כמשארז"ל (שבת נ"ה:) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כי ירא לומר האמת כי כשישמעו כל הסנהדרין דברי אמת יודו לדבריו, ויהיה כולו זכאי, אלא התחכם וצידד בזכותים של שקר בכדי ששום אחד לא יודה לו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה עד מה כבודי לכלימה, ר"ל שהזכות הזה והכבוד אין הכוונה רק לכלימה כנ"ל, כי באמת תאהבון ריק, רצה לומר שרוצים חיובי, ומשום הכי מזכים כדי שיהיה חייב, והראיה תבקשו כזב סלה ברצותכם ללמד זכות אתם מסתירים הזכות האמתי, רק מבקשים אתם זכות של שקר וכזב כאמור וק"ל.